פרשת נח 5

ציווי הכניסה לתיבה (ז,א-ד)      

דגשים: אריכות אפיים של ה' (הקפדה על לשון נקיה)

עברו 120 שנה והאנשים לא עשו תשובה ולכן אין ברירה וה' מצווה את נח שהגיע הזמן להיכנס אל התיבה ושיבא הוא וכל משפחתו אל התיבה, כי הוא הצדיק היחידי שקיים בדור הזה "וראוי לך שתמלט אתה וכל ביתך מן המבול כדי ליישב את העולם" (רד"ק ז,א). וה' מצווה את נח שיקח עמו לתיבה גם בהמות וחיות מכל בהמה טהורה ייקח שבעה  שבעה –שבעה זכרים ושבעה נקבות. ומן הבהמה שאיננה טהורה ייקח שניים שניים, וכך גם מהעופות יקח מן הטהורים שבעה שבעה, ומן הטמאים שניים שניים. למה ה' שינה בכמות בין סוגי הבהמות והעופות וריבה בטהורות? "כדי שיקריב מהן קרבן בצאתו" (רש"י ז,ב)[1] [2] להודות לה' על כל הטובה שגמל לו ולעולם כולו בהישארו בחיים.

 

[1]"שבעה זכרים ושבע נקבות, ואם לא תביא מהם רק שניים איש ואשתו יהיו כלים, אבל מן הטמאה והמאוסה לאכול סגי בזוג אחד. ואע"פ שיש מהם שהאומות אוכלים כגון חזיר וכיוצא בו, הם משריצים ויולדים הרבה בכרס אחד. ומתוך שריבה הכתוב בטהורות זכרים כנקבות, הבין נח שהקב"ה חפץ שיקריב לו מהן קרבן. שכן משפט עולה באה זכר, כדכתיב 'אם עולה קרבנו זכר תמים יקריבנו'. ומה שלקח מכל מין טהור שבעה זכרים (אע"פ שזכר אחד מספיק לכמה נקבות) כדי להקריב מהם חמש עולות לו ולאשתו ולשלושת בניו, ונשתיירו שניים זכרים לחיות זרע" (חזקוני ז,ב).

[2]כדאי לעסוק גם בעניין הזהירות מדיבורים שאינם ראויים הנלמדת מפרשתנו. (יתכן שעדיף לדבר על כך לאחר סיום הלימוד על המבול על מנת שלא לקטוע את הרצף):   אתם יודעים ילדים שבתורה לא כתוב מהבהמה הטמאה אלא התורה שינתה וכתבה מן הבהמה אשר איננה טהורה למה התורה האריכה כ"כ ובמקום לכתוב 5 אותיות כתבה 13 אותיות? (כדאי להראות על דף את מס' האותיות) ובמיוחד שהתורה מזכירה המון הלכות חשובות כמו דיני שבת בקיצור גדול!?התורה מלמדת אותנו כמה צריך להיזהר מלומר מילים שאינן נעימות, ולכן התורה משנה ולא כותבת טמאה שהיא מילה פחות נעימה, ומאריכה וכותבת אשר איננה טהורה. וככה אנחנו נלמד להיזהר ולומר אך ורק מילים נעימות וטובות. "אמר רבי יהושוע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר 'מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה' "(פסחים ג.)

בגמרא שם מסופר על סיפור שקרה הרבה שנים אחרי הסיפור של נח, בזמן שביהמ"ק כבר היה קיים, וגם ממנו אפשר ללמוד על הזהירות בדיבור: כל שבת היו מחלקים בין כל הכהנים את לחם הפנים, ומכיוון שהיו הרבה כהנים כל אחד קיבל קצת מאוד. אבל אפילו שכל אחד אכל קצת, היה נס וברכה מיוחדת בלחם וכל הכהנים היו שבעים ממה שאכלו. הגמרא מספרת שפעם אחת שמעו הכהנים שיחה בין שלשה כהנים על הכמות שקיבלו מלחם הפנים: אחד אמר שהוא קיבל כ"כ קצת כמו גודל של זית, שני אמר שהוא קיבל כמו גודל של פול, ושלישי אמר שקיבל חתיכה קטנה כ"כ כגודל זנב הלטאה. כששאר הכהנים שמעו את הדברים הם נחרדו, איך יתכן שכהן קדוש שעובד בביהמ"ק מדבר בצורה כ"כ לא נעימה על לחם הפנים המקודש? לומר על דבר קדוש שהוא כמו גודל של זנב? ועוד של לטאה- שהיא חיה טמאה??? הדבר כ"כ הפליא את הכהנים שהם החלו לבדוק האם הוא באמת כהן, ובסוף התברר שהוא לא היה כהן כשר לעבודה והוא בטעות חשב שהוא ראוי. אתם מבינים כמה זה חמור שמדברים בצורה לא נעימה, עד כדי כך שהיה ברור לכהנים שאם הוא מדבר בצורה כזאת כנראה שהוא לא כהן כשר שמתאים לעבודה.    

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s